החלטה בתיק עמ"ת 22034-09-13

1.      ערר על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת שרון לארי-בבלי), מיום 10.09.13, במ"ת 59437-06-13, במסגרתה הורה בית משפט קמא לעצור את העורר עד תום ההליכים.

רקע

2.      נגד העורר הוגש כתב אישום בן ארבעה אישומים בגין תקיפה ואיומים כלפי אשתו ובתו, הכוללים עבירות של תקיפה הגורמת חבלה ממשית, ניסיון תקיפה בנסיבות מחמירות, איומים ותקיפה בנסיבות מחמירות. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים.

3.      ביום 02.07.13 קבע בית משפט קמא (כב' סגן הנשיאה, השופט גד ארנברג), והעורר לא חלק על כך, כי ישנן ראיות לכאורה ואף עילת מעצר בענייננו של העורר. במעמד הדיון ביקשה ב"כ (דאז) העורר להורות על שחרורו של העורר למעצר בבית אחותו, בפיקוחה ובפיקוח גיסו. בית משפט קמא קבע כי אין מקום לשחרר את העוצר לחלופת מעצר בטרם קבלת תסקיר שירות מבחן בעניינו. עוד קבע בית משפט קמא, כי ככל שתוגש המלצה חיובית של שירות המבחן, תוכל ב"כ העורר להגיש בקשה לעיון מחדש לבחינת החלופה המוצעת. לפיכך הורה בית משפט קמא על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

4.      בתסקיר פורטו קורות חייו של העורר. צוין בו כי עבד כנהג, אך לאחר שנתפס נוהג תחת השפעת סם, רישיונו נשלל. בתסקיר נכתב כי העורר נוהג להשתמש בסמים מזה שנים רבות וכן שותה אלכוהול באופן קבוע, אולם להערכתו של העורר הוא אינו מכור לסמים. בשיחה עם אשת המשיב נמסר על-ידה כי היא מבקשת שיסייעו לעורר להשתלב במקום טיפולי לגמילה. באשר לרמת הסיכון, צוין כי זו, ללא טיפול, הינה גבוהה. התסקיר כלל גם התייחסות לחלופה שהציע העורר - שחרור למעצר בבית אחותו. שירות המבחן התרשם, כי נוכח התמכרותו ארוכת השנים של העורר לסמים והתנהלותו האימפולסיבית והתוקפנית לאורך השנים, זקוק העורר להשתלבות בקהילה טיפולית ארוכת טווח, סגורה וכוללנית, בעלת גבולות מוגדרים וסדר יום מובנה. לאור האמור המליץ שירות המבחן על יציאתו של המשיב לראיון קבלה בקהילת "אל-פאטם".

5.      בהתאם להחלטות בית משפט קמא מיום 29.08.13 ומיום 03.09.13, התקבל תסקיר משלים בענייננו של העורר, שם חזר שירות המבחן על המלצתו לפיה יש לשחרר את העורר לחלופת מעצר טיפולית בקהילת "אל-פאטם" (אליה התקבל העורר לאחר שעבר, בין היתר, ראיון קבלה).

6.      ביום 10.09.13 התקיימה ישיבה נוספת בבית משפט קמא, בה נדונה המלצת שירות המבחן. בהחלטתה קבעה כב' השופטת לארי-בבלי, כי הגם שהמשיב נמצא ראוי להליך של גמילה בהקילת "אל-פאטם", לא יהיה זה נכון, בנסיבות העניין, לשולחו לשיקום בטרם סיום ההליך הפלילי. עוד ציין בית משפט קמא בהחלטתו כי לא נטען, וממילא לא הוכח, כי המשיב החל בהליך גמילה כלשהו טרם מעצרו. בית משפט קמא הפנה להחלטתה של כב' השופטת (כתוארה אז) ביניש (בבש"פ 9276/02 מיום 13.11.02) בה נקבע כי הכלל הוא שבית המשפט לא יאפשר שחרור של נאשם ממעצר כדי לאפשר לו הליך של גמילה, וכי העיתוי המתאים לתהליך זה הוא לאחר סיום המשפט ובמסגרת קביעת העונש. בית משפט קמא ציין כי לא מצא מקום לחרוג מכלל זה בעניינו של המשיב שלא הוכיח כל הפנמה או נטילת אחריות. בנסיבות אלה הורה בית משפט קמא על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

7.      על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

טענות הצדדים

8.      ב"כ העורר טוען כי בית משפט קמא סמך החלטתו על בש"פ 9276/02. דא עקא, שם המלצת שירות המבחן הייתה כי שליחת העצורים לקהילה טיפולית אינו פתרון ראוי, בניגוד לענייננו כאן, בו המלצת שירות המבחן הינה חיובית. עוד טוען ב"כ העורר, כי בית משפט קמא לא נתן משקל לכך שהעורר נמצא מתאים להשתלבות בקהילה, ולכך ששליחתו לקהילה יש בה כדי לפתור את סוגיית המסוכנות הנובעת מקרבת העורר לטיפה המרה. ב"כ המשיב המשיך וטען כי בית משפט קמא אף לא נתן משקל לכך כי העורר עומד בשניים מתוך שלושת התנאים שנקבעו בבש"פ 1981/11 מדינת ישראל נ' סויסה (להלן - עניין סויסה). לשיטתו, בית המשפט קמא נדרש היה לבחון האם שליחתו של העורר לקהילה טיפולית יש בה כדי לענות על סוגיית המסוכנות, אך לא עשה כן, ותחת זאת קבע כי בנסיבות העניין לא יהיה נכון לשלוח את העורר לשיקום עובר לסיום ההליך הפלילי. אשר לדבריו של העותר שהוזכרו בתסקיר, לפיהם הוא סבור כי אינו מכור לסמים, הרי שאלה, כך ב"כ העורר, יכולים להתפרש במספר אופנים. עוד נטען, כי העורר ציין כי הוא זקוק לאלכוהול ולסמים כדי להירגע, ובעניין זה- ההתמכרות הנפשית - הביע נכונות לטפל.

9.      מנגד, טען ב"כ המשיבה בדיון בפניי, כי העורר אינו עומד בהלכת סויסה, שכן הוא מעולם לא החל בהליך של גמילה ואף כיום אינו מצוי בהליך כזה. לטענת ב"כ המשיבה העורר מעוניין  להשתלב בהליך של גמילה רק כדי שלא להימצא במעצר. ב"כ המשיבה מסיק זאת, בין היתר, מהנאמר בתסקיר: "להערכתו [של העורר] הוא אינו מכור לסמים". עוד נטען כי ככלל, המשיבה תומכת בשיקולי שיקום, ואולם במקרה דנן אין מדובר בעורר שרוצה לחזור לחיים נורמטיביים. לפיכך טוען ב"כ המשיבה, כי סיכויי הצלחת הטיפול נמוכים. לשיטת ב"כ המשיבה, העורר נוהג באימפולסיביות ובתוקפנות ואין לשחררו לחלופת מעצר. אשר לתסקיר המשלים מיום 02.09.13, הרי שזה תומצת לתשע שורות לפיהן העורר עבר את ראיון הקבלה, ואולם לא קיימים תנאים לראיון קבלה (כך לדעת ב"כ המשיבה).

דיון והכרעה

10.  בנסיבות המיוחדות בתיק זה, סבורני כי יש להורות על שחרור העורר לקהילת "אל-פאטם". למסקנה זו הגעתי לאחר ששקלתי את מלוא הנתונים בתיק שהתגבשו יחדיו לידי מסקנתי האמורה, הנשענת על הוראת סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996, לפיה אין לעצור נאשם מקום בו ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחירותו תהא פחותה.

11.  שני הצדדים טענו בפניי באשר להלכה שנקבעה בעניין סויסה. העורר טען כי יש להחיל בענייננו את החריג שנקבע בהלכת סויסה, שכן העורר עומד בשניים מתוך שלושת התנאים שנקבעו בה. המשיבה טוענת מנגד, כי העורר אינו מקיים את התנאים שנקבעו בהלכה האמורה, ולפיכך אין מקום להורות על שליחתו לחלופת מעצר, בשלב זה.

12.  בהלכת סויסה נקבע כי הכלל הוא, כי העיתוי הראוי לגמילה מסמים הוא בשלב גזירת הדין וריצוי העונש, אך לכלל זה חריג, בהתקיים שלושה או שניים מהתנאים המצטברים הבאים: כאשר הנאשם החל בגמילה עוד לפני שביצע את העבירה שבגינה נעצר; כאשר פוטנציאל ההצלחה של הליך הגמילה הוא גבוה; וכאשר יש בהליך הגמילה כדי ליתן מענה הולם למסוכנות הנשקפת מן הנאשם. " התנאי הראשון הוא החריג העיקרי, אך רשאי בית המשפט להורות על שחרור לחלופת גמילה גם כאשר התנאי השני והשלישי מתקיימים במצטבר מבלי שהתקיים התנאי הראשון" (שם, בפסקה 7).

בהמשך ההחלטה בעניין סויסה מנה כב' השופט עמית את השיקולים הרלוונטיים שיש לשקול מקום בו מבקש נאשם להשתחרר לחלופת מעצר של טיפול בגמילה, ובכללם: האם הנאשם החל בהליך גמילה עוד לפני מעצרו; סיכויי הצלחת הטיפול, מידת התאמתו ומוכנותו של הנאשם לטיפול גמילה; גילו של הנאשם והזדמנויות גמילה שניתנו לו בעבר; האם יש בחלופת הגמילה כדי לאיין או להקהות את עילת המעצר, אם של חשש לשיבוש הליכי משפט ואם של מסוכנות לציבור; סוג העבירות המיוחסות לנאשם; עברו הפלילי של הנאשם; השלב שבו נמצא התיק העיקרי והזמן שנותר עד לסיומו; גזר הדין הצפוי לנאשם אם יורשע; נכונות מוסד מתאים לקלוט את הנאשם; החלטת ערכאה דיונית לעומת החלטה בערר. בהקשר זה קבע כב' בשופט עמית בעניין סויסה כי " משקלם של השיקולים שנסקרו לעיל אינו זהה, הם לא מתיימרים להוות רשימה סגורה ובוודאי לא רשימה 'מחייבת'. החיים אינם בצבעי שחור ולבן וכל מקרה יש לבחון לגופו ... לכן, לא ייפלא כי יימצאו מקרים, הנחזים לכאורה כזהים, שבאחד מהם הורה   בית המשפט   על מעצר עד לתום ההליכים, ובשני הורה על שחרור לחלופה של טיפול גמילה" (שם, בפסקה 10).

13.  ובחזרה לענייננו. הצדדים לא חלקו על כך כי התנאי הראשון שנקבע בעניין סויסה - התחלה בהליך גמילה עובר לביצוע העבירה שבגינה נעצר הנאשם - אינו מתקיים בענייננו.

לפיכך אעבור לבחון את עניין התנאי השני שנקבע בהלכת סויסה - פוטנציאל גבוה להצלחה בהליך הגמילה. בענייננו, שירות המבחן הביע דעתו כי העורר מכור לסמים וכי האחרון הביע נכונות ומוטיבציה לטפל בהתמכרותו, נכונות שנמצאה על-ידי שירות המבחן כאותנטית, שאם לא כן, חזקה על שירות המבחן, הוא הגוף המנוסה והמקצועי, שלא היה ממליץ לשלב את העורר במסגרת טיפולית. לא מצאתי באמירתו של העורר (שצוינה בתסקיר), כי להערכתו הוא אינו מכור לסמים, כדי לגרוע מנכונות זו. העורר ציין כי אלכוהול וסמים עוזרים לו להירגע, וסבורני כי בכך העורר הכיר בבעייתו וביקש לטפל בה. יתר על כן, חלופת המעצר שהוצעה על-ידי העורר הייתה, כזכור, שהות בבית אחותו וגיסו. היה זה שירות המבחן (ולא העורר) שהציע לשלב את העורר בקהילת "אל-פאטם". זאת ועוד, דומה כי קיים קשר בין ביצוע המיוחס לעורר בכתב האישום להתמכרותו לסמים. זאת משום שאשת העורר ציינה בתסקיר כי העותר "עצבני" משום שפוטר מעבודתו (לטענתו, בשל שימוש בסמים) ומשום שבשל כך אינו מצליח לפרנס את משפחתו וכי התנהגותו של העורר מושפעת מהשימוש בסמים. לכל האמור יש להוסיף כי יש ליתן משקל רב (אף שאינו מוחלט) להמלצתו החיובית של שירות המבחן בעניינו של העורר. אשר לגילו של העורר, הרי שאין מדובר באדם צעיר (בן 49), ואולם, אינני סבור כי יש בכך להוות מכשול משליחתו כעת לחלופה בגמילה.

לאור כל האמור, מצאתי כי התנאי השני שנקבע בעניין סויסה מתקיים בענייננו.